לא יודעת למה, אבל בשעות הלילה האלה, כשאני מתיישבת אחרי יום ארוך, אני מוצאת את עצמי חושבת על הפיזיותרפיה שלי. זה מוזר, כי הרבה פעמים אני מרגישה שזה סתם תהליך מתיש ומורכב. מצד אחד, אני יודעת שזה עוזר לי, כל התרגילים והטיפולים, אבל מצד שני, אני מתעייפת מזה.
יש לי ימים שבהם אני מתלבטת אם כדאי להמשיך, אם זה באמת שווה את זה, או שאולי הייתי צריכה למצוא פתרון אחר. לפעמים מתגנבת לי המחשבה אם אני באמת אגיע למקום שאני רוצה או שזה עוד מסלול שאצליח להתברבר בו.
ואז ברגעים האלה אני מזכירה לעצמי את ההתקדמות הקטנה, את הימים שבהם הרגשתי שנייה יותר חופשייה, פחות כואבת. זה כמו משחק של תסכול ותקווה, כל כך הרבה רגשות מעורבים.
הלילה הזה הוא רק עוד שלב בדרך, ואני מקווה שאצליח למצוא את הכוחות להמשיך.
ואז על