לא יודעת אם רק אני ככה, אבל כל פעם שאני מזמינה מונית בלילה, יש לי את המחשבות הכי עמוקות. כאילו, המונית הופכת להיות המקום שלי לחשוב על הכל. אני נכנסת, מתיישבת מאחור ומתחילה להרהר, לפעמים על מה שעבר עליי ביום, לפעמים על מה שאני רוצה לעשות מחר.
יש משהו בתנועה של המונית בלילה, כשהעיר שקטה יותר ואני מוצאת את עצמי נודדת בתוך הראש שלי. המחשבות פשוט זורמות, ואני מתגעגעת לרגעים כאלה גם ביום-יום, אבל בלילה זה שונה. אולי זה החושך, או האורות שמאפילים על הכל.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם גם הנהגת מרגישה את זה, את השקט הזה, או שהיא מתרכזת בכביש ולא שמה לב. אני תוהה אם היא גם חשה את העייפות שלי, את הצורך להתנתק ולהתמקד רק בעצמי לדקה.
בסוף אני יוצאת מהמונית ולוקחת איתי את המחשבות, מנסה להבין אם הן יתממשו או אם יישארו רק בראש שלי.
ואז על