יש משהו במעבר דירה שאף פעם לא מצליח לי להבין. אני מתכוון, זה אמור להיות אחד הימים הכי מתודולוגיים בחיים, אבל בפועל זה הפוך. אני מוצא את עצמי מתיישב על קרטון מלא בקניות של שנים, מתלבט אם לזרוק את הישן או לקחת את זה איתי. כאילו, כמה פעמים בחיים אני אשתמש בסכו"ם הפלסטיק הזה שזכיתי בו באיזה פיקניק לפני חמש שנים?
ואז יש את החלק של ההובלה עצמה. כל התכנון, הזמנת המשאית, כל הדאגות שהכל ייכנס ויתאים ובסוף נעלמים לי החפצים החשובים בזמן שאני מתעסק במעבר. השעה מאוחרת ואני מתגלגל במחשבות על כל מה שצריך לעשות, מתארגן לא בא לי על כל התהליך הזה, אבל גם מתרגש מהתחלה חדשה. יש משהו במעברים שמעורר בי געגועים, גם לדברים שאני מתכוון להשאיר מאחור.
ואולי השאלה האמיתית היא לא מה לוקחים ואיפה, אלא מה אני לוקח עם עצמי בכל מעבר. התובנות, הזכרונות, מה נשאר איתנו אחרי הכל? בערך כמו קופסה של זכרונות, שאי אפשר למכור לאף הובלה.
ואז על