לפעמים אני שואלת את עצמי למה בתי קפה כל כך מושכים אותי. האם זה הקפה המפנק? האווירה הנעימה? או אולי זה פשוט המקום שבו אני מרגישה יכולה להיות מי שאני באמת? כשאני יושבת שם, עם כוס קפה ביד, אני מרגישה כאילו כל העולם בחוץ לא קיים. כל השיחות, הצחוקים והאנשים שעוברים זה כמו סרט שאני צופה בו.
אבל יש גם את הלילות שבהם אני יוצאת לבד, ופתאום כל החריקות צצות. אני מתבוננת באנשים שסביבי, שותפות לשולחן, קבוצה שמדברת בקול רם, ואני מרגישה קצת זרה. באותם רגעים אני שואלת את עצמי אם יש משהו בדידותי בלב המולה הזו. אולי זה הזמן להפסיק להסתכל על אחרים ולפנות את המבט פנימה.
אני תוהה אם הפינה שלי בבית הקפה היא באמת המקום שבו אני יכולה למצוא את עצמך, או שאני פשוט מתרחקת מהעולם שבחוץ כדי לא להתמודד עם מה שיש שם. זה כאילו שאני שואפת את הקפה לתוך הנשמה שלי, מנסה למלא את החללים שנפערים עם כל כוס.
ואז על