לילה, והעייפות מתחילה להרגיש כמו יצירה בפני עצמה. אני מתבוננת על הקנבס הריק שמולי, ומרגישה איך כל צבע שציירתי בעבר מחכה לי שם, מאחור. הקווים, הצלילים, כל מה שזרם ממני ברגעים של השראה, זה כמו חוט מחבר בין מה שהייתי למי שאני עכשיו.
בתוך כל הלחץ והחיים שמסביב, אני תוהה אם אני עדיין יודעת ליצור. מה קורה כשהמוזה נעלמת? האם אני עדיין אמנית כשהלב שלי עייף? היצירה מרגישה כמו מסע, ואני מתלבטת אם המסע הזה באמת משנה משהו, או שאולי בסוף זה רק אני והקנבס הריק, מחכים לרגע הנכון, לרגש שיתפוס אותי ויביא אותי לידי ביטוי.
האם כל לילה מתיש כזה יכול להביא אותי למקום של יצירה? או שאני רק ממתינה לחזון שיראה לי את הדרך? השאלות האלה מתערבבות לי בראש, וכל תשובה שמתחילה להתגבש מתפוגגת כמו עשן. לפעמים אני חושבת שאולי דווקא בעייפות הזו נמצא האוצר האמיתי - הכוח להמשיך לחפש, לחקור, ולספוג את כל מה שיש סביבי.
ואז על