כשאני יושבת לבד עם הצבעים והבד, אני מתמודדת עם שאלה מעמיקה: האם האומנות שלי היא אמצעי לברוח מהמציאות או שהיא ביטוי טהור של רגשותיי?
גישה אחת רואה באומנות דרך לברוח מהמחשבות המעיקות. זהו מצב בו היצירה משמשת ככלי להקל על הלחצים והדאגות, אך יש בכך סיכון שהאומנות תהפוך למנגנון הגנה בלבד, ולא ליצירה אמיתית.
גישה שנייה מדברת על האומנות כעל ביטוי של רגשות אמיתיים. ברגעים הללו, כשאני מצליחה ללכוד משהו מעמקי הלב שלי, אני חשה שהיצירה שלי מחוברת למי שאני באמת. אך גם כאן יש מגבלה: לא תמיד קל להרגיש את הכנות הזו, ולעיתים אני מוצאת את עצמי נאבקת בין העצב ליופי.
בסופו של דבר, כל אחת מהגישות יכולה להוות מקור השראה, ולכן חשוב לאמץ את האפשרות ליצור מתוך חופש רגשי, מבלי לחפש הסברים.
ואז על