חשבתי על זה לאחרונה, כמה שולי זה יכול להרגיש להתעסק במניקור ופדיקור, במיוחד כשיש כל כך הרבה דברים אחרים שמעסיקים אותי ביום-יום. מצד אחד, זה משהו שנדמה לי שאני צריך לעשות כדי לשמור על עצמי, להרגיש טוב עם הגוף שלי. אבל מצד שני, האם זה באמת משנה? יש לי עבודה, חברים, תחביבים בקושי יש לי זמן לנשום, אז גם להתחיל לדאוג לציפורניים זה קצת מצריך ממני משאבים נפשיים שלא בטוח שיש לי.
ואז אני שואל את עצמי האם זה לא יותר חשוב מאשר לדאוג איך אחרים רואים אותי? אולי דווקא זה שאני לא מתעסק בזה, יכול לשדר יותר אותנטיות. מצד שני, כשאני מסתכל על הציפורניים שלי, אני רואה שזה קצת מלוכלך, וזה גם לא עושה לי טוב על הלב.
אז אולי זה לא רק על איך שאני נראה, אלא גם על איך שאני מרגיש. אני תוהה אם יכול להיות קשר בין תחושת הביטחון שלי לבין ההשקעה במניקור ופדיקור. לפעמים אני מרגיש שזו פשוט רכבת הרים של רגשות, והנושא הזה עוד מתווסף לפופיק הצפוף של החיים.
ואז על