יש משהו מיוחד בלשבת לבד בבית קפה בלילה, כשכולם סביבי עסוקים בשלהם. האור הרך של המנורות, הרעש של הקפה שנמזג - זה כמו עולם קטן משלי. אני שואלת את עצמי אם אני באמת אוהבת את זה, את השקט הזה, או שאני פשוט בורחת מהחיים.
לפעמים אני תוהה אם הייתי מעדיפה לשבת כאן עם חברה, לקשקש ולהתעכב על שטויות, או שזה דווקא הזמן הזה לבד שאני צריכה כדי לחשוב על מה שאני רוצה. זה מתחיל להיות מתח בין הצורך שלי בחברה לבין הצורך שלי בזמן שלי. האם אני מפספסת משהו בשני הצדדים?
העיניים שלי עוברות בין האנשים, כל אחד עם הסיפור שלו, ואני לא יכולה להתעלם מהתחושה שזה כמו סרט. אני חלק מהעלילה, אבל גם לא. אולי זה מה שעושה את הלילה הזה למיוחד.
ואז על